<h1>התוספות שעל האלפס לרבינו משה ב"ר יו"ט מלונדרי"ש</h1>
<h2>דף ב.</h2>
האשה נקנית בכסף בשטר וכו' בכסף ובשוה כסף בפרוטה ובשוה פרוטה. בפרק הזהב [ב"מ נ"ה ע"א] גבי ה' פרוטות הן תנן האשה מתקדשת בשוה פרוטה, ולא קתני בפרוטה. משום דהכא אתי לפרושי הא דתני ברישא בכסף, וא"ת מנא ליה דשוה כסף ככסף, והא בעינן קרא דישיב גאולתו, וכן גבי נזיקין. י"ל דמהתם ילפינן בכל דוכתא. ובפדיון הבן והקדש דמצרכינן כלל ופרט וכלל. למעט שטרות ועבדים וקרקעות, ולא לרבות כל שגופו ממון. ואיצטריך למכתב [בתרווייהו] דעבד עברי לא מצי למילף מנזקין, דה"א כי קנה עצמו בקרקע ליבעי מיטב. ונזקין איצטריך דלא נימא דכסף דנזקין דווקא כמו שמצינו שהקפיד קרא לענין מיטב. ומיהו אומר [רבינו יצחק בן אברהם] בכל מקום מ[סברא] ידעינן דשוה כסף ככסף. ונזקין איצטריך כדפרי', ובעבד עברי משום דכתיב כסף תרי זימני דממעטינן מיניה בגמרא תבואה וכלים, והוה ממעטינן כל שוה [כסף] אי לא דכתיב ישיב. וכן משמע בירושלמי [פ"א ה"ב] דקאמר, בכל אתר אמ' דשוה כסף ככסף והכא אמ' דאינה נקנית בתבואה וכלים, ומשני כסף כסף לעכב.
<h2>דף ח:</h2>
מנה אין כאן משכון אין כאן. י"מ דהיינו דוקא בקנין אשה ועבד כדאמרינן בסמוך לפי שהקנין בכסף ואינו בעין והיאך יקנה. שאין המשכון תחת הכסף, כיון שלא ישאר (בשאר) [ברשות] המקבל. אבל בשאר קנינין קונין במשיכת המטלטלין. ומביאין ראיה מפרק השוכר את האומנין [ב"מ ע"ה ע"א] דהיכא שבאה חבילה לידו שוכר עליהן כדי שכרן. ואין זה סברא לחלק. וההיא דחבילה לא דמי, שגרמו לו הפסד. ועוד שאין חבילה בתורת משכון אלא קנויה לו לשכור על ידה פועלים. וצריך ליזהר בדבר זה כשרגילין לעשות שידוכין.
<h2>דף ט:</h2>
[לשון הרי"ף] דהא רב אשי דהוה בתרא וכו'. בסדר התנאים והאמוראים של הרב ר' יוסי טוב עלם כתב רב אשי ורבינא הלכה כרבינא. ור"ת פסק כמו כן דהלכתא כרבינא ורבא דאמרי מקודשת. וכ"פ בה"ג סוף הלכות קידושין. ור"י פסיק כרב אשי לגבי רבינא, דגדול ממנו הוה, כדמוכח פרק הדר. ור"ח פסק כמו [כן] שמפרש בפנים. וצ"ע על נדונית החתנים שאין רגילין לכתוב, דתלוי בזה הדין אם ניתנו לכתוב אי לאו. ופירש רש"י ניתנו לכתוב בלא רשות, דאלימי כקנין, או לא ניתנו לכתוב בלא רשות. פירש ר"ת ניתנו לכתוב, דאין נקנין באמירה לחוד, או לא ניתנו לכתוב, ונקנין באמירה לחוד. עיין בתחלת פרק אע"פ [כתובות נ"ה ע"א] ובפרק הנושא [שם ק"ב ע"א].
<h2>דף כז:</h2>
אמן שלא שטיתי ארוסה וכו'. בסוטה בס"פ היה מביא [י"ח ע"ב] תנן, זה הכלל כל שאילו תבעל לא תהא אסורה לו לא היה מתנה עמה. פירוש להשביעה ולגלגל עליה בשבועה. וקאמר התם לית הלכתא כרב המנונא דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבם. והא דקאמר הכא שומרת יבם, אליבא דר"ע היא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאווין, וכערוה משוי לה. אבל לרבנן לא היה מגלגל על שומרת יבם. משה.
<h2>דף לב.</h2>
כ[מ]אן משל אב וכו'. בשאילתות בפרשת וישמע יתרו [שאילתא נ"ז] פסק משל אב, והיכא דלית ליה לאב ואית ליה לבן כופין כמו שכתבנו. ועוד הביא ראיה מירושלמי [פ"א ה"ז] מעובדא דר' נתן, א"ר לוי יהא רעוותא דליהוו כל שמעתתא ברירן לי כהדא שכופין הבן לזון האב. ואין זו ראיה, דההוא עובדא דר' נתן כותב נכסיו לבנו הוה בפרק נערה [כתובות מ"ט ע"ב]. ועוד ראיה מירושלמי פ"ק דקידושין [פ"א ה"ז], תני ר' שמעון ב"י גדול כיבוד אב ואם שהעדיפו תורה מכבודן נאמר כאן כבד את אביך ונאמר להלן כבד את ד' מהונך ממה שחננך מפריש לה שכחה ופאה תרומות ומעשרות סוכה לולב ותפלין מאכיל עניים ומשקה צמאים אם יש לך אתה חייב בכל אלו ואם אין לך אין אתה חייב אבל כבוד אב ואם כבד את אביך ואת אמך בין יש לך בין אין לך ואפילו אתה מסבב על הפתחים. ועוד [אפילו אין כופין] מחמת טעם כבוד ראוי לכפות מטעם צדקה, כי הא [ב"ב ח' ע"ב] דרבא אכפייה לרב נתן וכו'. וא"ת והא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין. שאני צדקה דאיכא ביה לאו דלא תקפוץ ולא תאמץ. מיהו בירושלמי (כתוב בתר) [בפ"ה דבבא בתרא ה"ה] קאמר ר' בא אין ב"ד של מטה נענשין עליה.
<h2>דף לז.</h2>
ור' אליעזר אמר אף החדש. ירושלמי [פ"א ה"ח], ר' יונה בעי למה לא תנינן חלה, א"ר יוסי לא תנינן במתניתין אלא דברים הנוהגין (בא"י) [בישראל] ובגוים, אבל חלה אינה נוהגת בגוים.
<h2>דף לח:</h2>
תנן החדש אסור מן התורה וכו'. פסק. ספק ערלה בא"י אסור ובסוריא מותר ובחו"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט.
<h2>דף לט.</h2>
כלאי הכרם שבארץ אסורין בהנאה וכו'. נשאלתי על כלאי הכרם. והשבתי כי לעולם מותר לזרוע כל מיני זרעים בכרם, כי לא נאסר כלאי הכרם בחוצה לארץ מדברי סופרים אלא חטה ושעורה וחרצן במפולת יד או שני מינין [עם החרצ]ן, אבל בלא החרצן במפולת יד מותר לזרוע לכתחלה כל (קרקעות) [הזרעים], שהוא רוצה בכרם. ואין שום איסור בדבר לא איסור זריעה ולא איסור הנאה ולא איסור אכילה, כדאמרינן בפרק קמא דקדושין גבי חזייה לההוא גברא דזרע שערי בכרמא א"ל ניתי מר נישמתיה א"ל לא צהריתו ותו הא קיימא לן כר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. ולספרים דגרסי דלא קיי"ל כר' יאשיה הוי הפי' בתמיה מי לא קיי"ל כר' יאשיה. ואע"ג דבכמה דוכתי בתלמודא יש דמחמרינן כי ההיא דפרק תולין [שבת קל"ט ע"א] גבי כשותא בכרמא אין הלכה כן אלא כר' יאשיה [דהא] נהגא עלמא כתלת סבי כר' אלעאי בראשית הגז כר' יאשיה בכלאים כר' יהודה בן בתירא בדברי תורה. כדאמרינן בברכות בפרק מי שמתו [ברכות כ"ב ע"א]. ורב נחמן בר יצחק דפסק הלכתא כתלת סבי הוא עצמו [החמיר] כדמוכח בברכות. ולכך נמי הקילו לפטור במתנות זרוע ולחיים וקיבה וסומכין בחוצה לארץ (וסומכין) אדר' אלעא בראשית הגז בחוצה לארץ, כך נמי יפטר משאר מתנות. מיהו כת' בפרק הזרוע [חולין קל"ב ע"ב] רב נחמן גופיה הוה מחמיר, דקאמר התם דקניס גלימא. והיינו שהיו מועטים במקומו שהיו מקילין ורובן נהגו להחמיר באותו [מקום]. ולכך היה קונס. ומ"מ סומכין [אנו] לגמרי אפיסקא דנהגא עלמא . וכל משניות וברייתות שאוסרות כלאי הכרם אפילו בהעברת עציץ ומוסיף ובא הוו דלא כר' יאשיה, ולא קים לן כוותייהו אלא כר' יאשיה. יצחק בר' שמואל. ולי משה נראה דשפיר אתא כר' יאשיה. לענין מלקות קאמר דאינו חייב וכו', אבל לענין איסור הנאה מודה דאסור. וכן מוכח בפרק אותו ואת בנו [חולין פ"ב ע"א]. ועוד דתרי קראי כתיבי, לא תזרע וכו' ותבואת הכרם, חד ללאו וחד לאיסור הנאה, וכדפרי'. והארכתי במקום אחר. משה.
